רגש, קירבה, ובי-סקסואליות: למה כולם שוכחים שהחלק הכי “חם” הוא בכלל לא הגוף
זה הרגע הזה שאת/ה מרגיש/ה שמשהו בזוגיות “בסדר”, אבל גם… קצת ריק. כאילו יש חיבוק, יש סקס, יש “הכול טוב”, ועדיין את/ה תופס/ת את עצמך חושב/ת: למה אני לא מרגיש/ה באמת קרוב/ה?
אם בא לך עוד טקסטים כאלה, כאילו חצי וידוי-חצי אמת בפרצוף, קפוץ/י לעמוד הראשי ותבחר/י משהו שמציק לך היום. כן, היום. לא “אחרי החגים”.
אני יושב ב-28B, טיסה פריז-ניו-יורק, 23:10 כזה. האוויר במטוס דחוס כמו צמר גפן שאכל יותר מדי בייגלה. אני ענק, כן, כזה של “למה יש לו כתפיים של דלת?” — מקצוע: חוטב עצים מהצפון בקנדה, אבל עם מוח של גיימר. אני מסתכל על המסך שלפניי, ורק רוצה להירדם, אבל ליד 28A יושבת ליידי אנגלית עם מבט של “אני מנומסת, אבל אני יכולה לרצוח אותך במילה”. היא מחזיקה כוס מים כאילו זה תעודת זהות.
והנה הקטע: אנחנו לא אמורים לדבר. אבל מטוס זה כמו צ’אט שמכריח אותך.
— “סליחה,” היא אומרת, טון של תה עם איום. “אתה… תמיד נושם ככה?”
— “כן,” אני עונה. “זה הדמות שלי. Heavy build.”
— “מעניין.”
הפסקה.
הפסקה ארוכה מדי.
אני כבר מזיע.
אני זוכר שעד לפני כמה שנים הייתי הטיפוס שפותח רגשות כמו קופסת שימורים בלי פותחן: עושה רעש, לא מצליח, מתבאס. ואז יצאתי עם מישהי בי-סקסואלית. לא “בקטע ניסיוני”, לא “בגלל טרנד”, פשוט ככה היא. ואני? חשבתי שזה אומר “יותר סכנה”, “יותר תחרות”, “יותר דרמה”. איזה NPC הייתי, אחי.
ואם את/ה עכשיו עושה פרצוף “ברור”, תירגע/י. גם אני חשבתי שאני נאור. ואז האגו שלי עשה ריסטארט באמצע הלילה.
היא (הליידי) פתאום מסתכלת לי על הידיים. יש לי שריטה קטנה מאיזה קרש, משהו טרי.
— “אתה נראה כמו מישהו שבורח מרגשות לתוך עבודה.”
— “ואת נראית כמו מישהי שמקטלגת אנשים כדי לא להרגיש.”
— “Touché.” היא מחייכת ממש קצת. כאילו זה בטעות.
עכשיו, למה זה קשור לבי-סקסואליות וקירבה רגשית? כי אצל הרבה אנשים (כן, גם אצלך, אל תעשה/י פוזה) בי-סקסואליות הופכת בראש ל”אקט”. לתפריט. לאישיות. אבל בפועל — היא הרבה פעמים מדליקה בדיוק את הנושא הזה: איך את/ה מחזיק/ה קשר כשהמוח שלך בודק כל הזמן “מה זה אומר עליי?”
הדבר הכי מצחיק-עצוב? הרגעים הכי טעונים לא קורים במיטה. הם קורים בשיחות של “אז מה אנחנו?” כשכולם רעבים, עייפים, ועם דופק גבוה מדי.
יש מחקרי attachment (כן, אני יודע, זה נשמע חנוני, אבל תן/י לי רגע) שמדברים על זה שהמוח שלנו מחפש בטחון לפני שהוא באמת משתחרר. ואם אין בטחון, את/ה תקבל/י מיניות שמרגישה כמו משימה: לעשות, לסמן, להוכיח. אצל אנשים בי-סקסואלים לפעמים זה מקבל עוד שכבה: “האם יחשבו שאני לא מספיק נאמן/ה?” “האם יחשבו שאני לא יציב/ה?” והלחץ הזה מכווץ את הגוף. ממש. כתפיים עולות, נשימה נעצרת, ואת/ה קורא/ת לזה “אני פשוט לא במוד”.
לא, נשמה. לפעמים זה פשוט מערכת עצבים שעושה “Alert”.
ב-23:26 הדיילת עוברת עם עגלה, ובקטע הזוי יש עליה מדבקה של בננה. לא שואל. לא רוצה לדעת.
הליידי האנגלית אומרת “cheers” לדיילת כאילו היא במועדון גולף, ואני זורק “buddy” בלי להתכוון. ואז היא אומרת:
— “אתה יודע מה אנשים מפספסים?”
— “שזה לא tutorial?”
— “בדיוק. הם רוצים חוקים. במקום… נוכחות.”
בוא/י נתרגם את זה בלי להיות מרצה: בי-סקסואליות לא “מייצרת” בעיות. היא פשוט חושפת אם יש לך ולבן/בת הזוג בסיס של trust או שאתם חיים על טקטיקות. וזה כואב, כי טקטיקות מרגישות שליטה. וקירבה מרגישה סיכון.
ועכשיו החלק שאני באמת רוצה שתשאל/י את עצמך (כן, אותך):
כשאת/ה שומע/ת “בי-סקסואליות” — את/ה מדמיין/ת בגידה, או שאת/ה מדמיין/ת בן-אדם שמנסה להיות כן?
אל תמהר/י לענות. תרגיש/י את הבטן. שם האמת יושבת. לא בראש.
אני אספר לך משהו מהעבר, מהר מדי, כמו שאני תמיד עושה: בפעם הראשונה שהייתי צריך לדבר על גבולות בלי להישמע מאשים, נכשלתי. אמרתי משפט “יפה” מדי. היא שמעה “את בעיה”. ואני התכוונתי “אני מפחד”. זה היה רגע שבו הבנתי: אינטימיות זה לא רומנטיקה. זה תרגום. תרגום של פחד למילים שלא דוקרות.
אוקיי, רגע. Q&A אבל כזה… מפורק, כמו החיים.
ש: “אז בי-סקסואליות אומרת שיש יותר פיתוי?”
ת: אולי. אבל גם להיות הטרו אומר שיש פיתוי. את/ה פשוט קורא/ת לזה “חיים”. ההבדל הוא לא הפיתוי — זה איך אתם מדברים על boundaries.
ש: “אבל מה אם אני מקנא/ה?”
ת: ברור. קנאה היא לא אויב. היא סימן. כמו נורית בלוח רכב. באתי מעולם של מנועים, אז כן: אם הנורה דולקת, לא צועקים על הנורה. בודקים מה חסר.
ש: “מה אני עושה בפועל?”
ת: שלושה דברים… כמעט שלושה.
- אומרים אמת קטנה ולא דרמטית: “זה מפחיד אותי.”
- מבקשים משהו ספציפי: “תני לי/תן לי דקה חיבוק לפני שמדברים.”
- ואז… פאק, זה נשמע חלק מדי. תוסיף/י בלגן אנושי: “אני גם לא בטוח/ה שאני אומר/ת את זה נכון.” זה קסם.
הליידי האנגלית צוחקת. צחוק קצר. כמעט לא שלה.
— “אתה מדבר כמו מישהו שעבר reset.”
— “עברתי. כמה פעמים.”
— “ובכל זאת אתה יושב פה ומדבר איתי.”
— “כי זה… level קשה, אבל פרויקט…,” אני עוצר, “אבל עובר.”
כן, אני זורק גיימינג באמצע שיחה על רגשות. זה אני. eh.
עכשיו, המדע-בקטנה-אבל-בסצנה: כשאת/ה מרגיש/ה איום חברתי (קנאה, פחד מנטישה, השוואה), האמיגדלה עושה “ריצה”. הגוף נכנס למצב fight/flight, ואז מיניות או נעלמת או הופכת ל”הוכחה”. אצל אנשים בי-סקסואלים, בגלל סטיגמות, המוח לפעמים רגיל יותר לצפות לשיפוט. זה אומר שה”סורק” עובד חזק. ואת/ה יכול/ה לפרש את זה כ”היא רחוקה”, כשהיא בכלל עסוקה בלשרוד.
ואם את/ה גבר וקופץ/ת עם “אז היא לא באמת בעניין”, שנייה. לא כל ריחוק הוא חוסר חשק. לפעמים זה פשוט חוסר בטחון. “סוף מעשה במחשבה תחילה” — אצלנו אומרים את זה לא סתם. אבל במיטה? המחשבה לפני, כן. לא החקירה.
עוד דיאלוג, כי החיים זה דיאלוגים לא מסודרים:
— “את יודעת,” אני אומר, “אני לפעמים מפחד ממה שאני לא יכול לשלוט בו.”
— “כולכם,” היא אומרת, “רק שאתם קוראים לזה ‘עקרונות’.”
— “אאוץ’.”
— “בבקשה. זה היה עדין.”
היא מחייכת. ושוב השקט שלה עושה לי סחרחורת.
טיפ אחרון שאני רוצה להשאיר לך, בלי נאום סיום “חלק”: אינטימיות רגשית ובי-סקסואליות נפגשות במקום אחד — ביכולת שלך להישאר נוכח/ת כשאין לך ודאות.
וזה לא “להיות חזק/ה”. זה להיות אמיתי/ת. עם קול קצת רועד. עם משפט לא מושלם. עם בקשה קטנה.
כי אם את/ה מחפש/ת קשר בלי פחד — בהצלחה בעולם הזה.
אבל אם את/ה מחפש/ת קשר שבו מדברים על פחד בלי להרוס הכול — זה כבר… משהו שאפשר לבנות. לאט. כמו שריר. כמו הרגל.
Quick take (English):
Sometimes “bisexuality” isn’t the challenge. Your insecurity is. Build trust, not control. And stop treating intimacy like a performance.
ועוד משהו קטן, לא קשור, אבל קשור: אם מישהו לידך שותק הרבה — זה לא תמיד משחק כוח. לפעמים זו פשוט דרך לחשוב. לפעמים זה כבוד.
הטיסה נוחתת עוד כמה שעות. היא תחזור ללונדון, אני אמשיך ליער שלי ול-Discord. אבל אני יודע משהו: לפעמים שיחה של 10 דקות במושב 28B עושה יותר מסדנה של שנה. מבאס, אה?