סיפורי סטריפטיז מצחיקים בישראל — ואת/ה לא מוכן/ה לכמה זה “ישראלי”
את/ה יודע/ת את הרגע הזה שאת/ה שומע/ת “אני עובדת בהופעות” וחושב/ת שזה הולך להיות סקסי-קלאסי כזה… ואז מגיע הסיפור על אורח ששפך טחינה על הרצפה באמצע השואו? כן. זה הרגע.
ובוא/י—אם בא לך לצלול לעוד תוכן לילה/פרפורמנס/וייב של “מה לעזאזל קורה פה”, תיכנס/י לעמוד הבית שלך ותבחר/י קטגוריה. לא לעשות פרצוף חכם, זה לא אוניברסיטה.
אני יושבת עכשיו עם שתי חברות—על שולחן פלסטיק לבן באיזה מרפסת בבּת־ים, 23:47, רוח מלוחה שמזכירה ים גם כשאין לך כוח לקום. כוס חד־פעמית, קרח שנמס מהר מדי, ומישהו השאיר על השולחן… אבן ירוקה קטנה בצורת לב. אל תשאל/י.
מולי: היא, האתיופית מבת־ים, 12 שנים בתעשייה. לא “מועדון כל לילה” דווקא—הרבה הזמנות להופעות פרטיות, בית, מלון, אירועים. היא יושבת זקוף, אומרת משפטים קצרים, ובכל משפט יש גבול. כזה.
לידי: הספרדייה—פשוט חום אנושי עם צחוק שמדליק חדר. היא אומרת “guapa” כאילו זה לחיצה על כתף. ואני… אני מהרחובות של רחובות (כן, העיר הזאת), נוירוביולוגית, עם משקפיים וקצת הרגל מעצבן לחשוב בקול. אני גם זו שתמיד עושה פאוזה באמצע משפט כי המוח שלי רץ קדימה ואז חוזר. לא גאה בזה.
— “יאללה, תני לנו אחת,” הספרדייה עושה ידיים פתוחות, כאילו היא כבר יודעת את הפאנץ’.
— “אחת?” האתיופית מרימה גבה. “את רוצה אחת? תקבלי קטלוג.”
— “קטלוג זה החיים,” אני ממלמלת. ואז נזכרת שאני בן אדם. “סליחה, המשכתי.”
הקטע המצחיק? כל הסיפורים האלה—הם לא “רק” מצחיקים. הם ממש שיעור על מוח, על מבוכה, על גבולות, על אנשים שחושבים שהם גיבורים עד שהדלת נפתחת.
ואת/ה? את/ה הולך/ת לזהות את עצמך. אל תכחיש/י.
היא מתחילה מהסיפור הכי “קלאסי ישראל”:
“הופעה במלון בתל־אביב, קומה 17. אני מגיעה—מסודרת, הכל. שיר, פלייליסט, תזמון, נעליים בתיק. ואז… אני דופקת בדלת הלא נכונה.”
הספרדייה מתפוצצת מצחוק עוד לפני ההמשך.
— “לאאאא, תגידי לי שלא…”
— “כן. פותחת לי אישה עם חלוק. מסתכלת עליי כאילו אני משלוח של וולט.”
— “ואז מה עשית?” אני שואלת, אבל כבר יודעת שהאמיגדלה שלי מרימה ידיים.
פה נכנס המדע, אבל בתוך הסצנה: כשאת/ה פתאום מבין/ה שטעית בדלת—המוח מתייחס לזה כמו איום חברתי. אמיגדלה (כן, ההיא), קופצת לפני שהקורטקס מספיק להגיד “הכל בסדר”. זה לא “אני ביישן/ית”. זה פשוט מערכת אזעקה שמגיבה מהר מדי.
האתיופית ממשיכה, יבש:
“אמרתי סליחה. יצאתי. ואז דפקתי בדלת הנכונה. אותו מסדרון. אותה תאורה. אותו שטיח מעפן.”
— “זה לא נוירוזה,” אני אומרת בשקט, “זה פשוט אמיגדלה שזיהתה ‘סכנה חברתית’ לפני שהקליפה הקדמית התיישרה.”
הספרדייה עושה לי פרצוף:
— “מה, את לא יכולה פעם אחת פשוט להגיד ‘זה פאדיחה’?”
— “אני יכולה,” אני עונה. “זה פאדיחה. אבל פאדיחה זה ביולוגיה עם איפור.”
עוד סיפור. 00:06, מישהו מלמטה צועק “שקטטט”, כאילו אנחנו על אי בודד ולא באמצע בניינים.
האתיופית: “הזמנה לבית בראשל״צ. אמרו לי ‘חברים’. אני נכנסת—יש שם… סבתא.”
— “סבתא??” הספרדייה נחנקת.
— “סבתא. יושבת על הספה. עם שמיכה. ושלט.”
— “מה השלט?” אני, כי אני צריכה פרטים.
— “היא שאלה אם אני ‘החוג התעמלות’.”
פה המוח עושה דבר יפה ומגעיל: הוא מחפש מסגרת (frame) כדי להבין מה קורה. אם אין מסגרת—אנשים ממלאים לבד. לכן “פרפורמנס” נהיה “חוג”. לכן “רקדנית” נהיה “מדריכה”. זה לא טיפשות. זה מנגנון הישרדות: תן לי סיפור כדי שלא אקרוס.
והאתיופית, בלי למצמץ:
“אמרתי לה: ‘כן. בערך.’ ואז אחד ה’חברים’ יצא מהמטבח עם בורקס בפה.”
סליחה, אבל… זה ישראל. זה כל המדינה במשפט אחד.
הספרדייה מתכופפת קדימה, עדיין צוחקת:
“זה כמו בספרד—A mal tiempo, buena cara.”
(כן, פתאום פתגם. אל תשאל/י למה זה מתאים, זה פשוט מתאים.)
האתיופית מסתכלת עליה:
“אם לא נוח לך—תגידי. אם נוח—גם תגידי.”
ואז היא מחייכת. קטן. וזה הכי מצחיק, כי זה לא בדיחה—זה חוק.
את/ה קולט/ת מה קורה פה? זה לא “סטריפטיז”. זה ניהול גבולות מול אנשים עם דמיון יתר ויכולת ארגון של גרביים.
רגע, דיאלוג לא קשור, אבל חייב:
— “תגידי,” הספרדייה מצביעה על השמיים, “למה הירח נראה היום כאילו הוא עובד משמרת כפולה?”
— אני: “אולי כי אנחנו עייפות.”
— האתיופית: “זה ענן. די עם הדרמה.”
— הספרדייה: “vale. אבל עדיין.”
לא קשור. כן קשור. ככה זה.
ועכשיו, המדע שוב—כי את/ה אוהב/ת כשזה יורד לקרקע:
למה אנשים עושים פאשלות סביב סטריפטיז/פרפורמנס?
כי זה יושב בדיוק על שלושה כפתורים במוח:
- איום חברתי — “איך אני נראה?”
- עוררות — דופמין/נוראדרנלין מרימים ווליום
- חוסר תסריט — אין “כללים” ברורים, אז המוח מאלתר
וזה האלתרה שלפעמים נראה כמו: “אחי, תשים מוזיקה.” ואז שמים… שירי שבת. כן. זה קרה.
האתיופית: “היה אחד ששכח שהוא חיבר את הטלפון לרמקול. ופתאום… זמירות. ואני עומדת שם עם עקבים, והוא עושה לי ‘רגע רגע זה לא זה’.”
— “את מתה,” הספרדייה מתגלגלת.
— אני לוחשת: “mirror neurons עובדים שעות נוספות כשכולם מתביישים יחד. זה למה הצחוק מתפוצץ.”
— “וואי, את עם המילים שלך,” הספרדייה. “אבל כן. צחוק זה הדבק.”
“כמעט-3” טעויות שהכי קורות (ואל תעשה/י כאילו לא)
- יותר מדי אנשים בחדר קטן
- אלכוהול בלי מים
2.5) מישהו שמנסה להיות ‘המפיק’ (אין לו מושג, אבל יש לו ביטחון)
האתיופית: “מפיקים זה הכי מסוכן. הם רוצים ‘לסדר’. ואז הם מסדרים לעצמם בושה.”
המדע? כשמישהו מנסה לשלוט במצב חדש ומעורר—הוא משתמש ב”שליטה” כדי להרגיע חרדה. זה לא רוע. זה פשוט מנגנון. רק שזה יוצא… קרינג׳.
Q&A (אבל מבולגן, כי החיים מבולגנים)
שאלה: “איך יודעים אם זה בטוח?”
תשובה: אם יש גבולות ברורים לפני. לא “תוך כדי”. לא “נראה”. לפני.
שאלה: “ומה עם נימוס?”
תשובה: נימוס זה לא להגיד ‘את בסדר עם זה?’ פעם אחת. נימוס זה לבדוק, לעצור, ולכבד “לא”.
שאלה: “אם מישהו נלחץ?”
תשובה: עוצרים. כן, גם אם שילמת. כן, גם אם כולם כבר ‘באווירה’. גוף > תכנית.
שאלה: “למה אני נהיה טיפש כשאני במתח?”
תשובה: כי הקורטקס הפרה־פרונטלי שלך—האזור של החלטות—מקבל פחות משאבים כשיש עוררות גבוהה. המוח מעביר חשמל לאזורים הישרדותיים. אתה לא ‘דפוק’. אתה פשוט בן אדם.
הספרדייה פתאום רצינית, לשנייה:
“אם קל לך איתי—אז הכל הולך נכון.”
ואז היא צוחקת שוב, כי היא לא יודעת להיות דרמטית בלי לצחוק.
האתיופית מהנהנת:
“זה טיפוסי של פטרן שחוזר. ראיתי כזה… ב-2011.”
היא לא גרמנייה, אבל היא מדברת כמו ארכיביסטית בראש שלה. מתייקת אנשים במגירות.
ואני? אני מסתכלת עליהן, ושוב יש לי את המשפט הזה שאני תמיד אומרת לעצמי אחרי סיפורים כאלה:
זה לא “מביך”.
זו מערכת עצבית.
עם נצנצים.
(כן, זה היה רגע קטן של ריתמוס. אל תתרגל/י.)
בסוף, 00:31, הרוח מחזירה לנו ריח של מנגל מאיפשהו. מישהו עושה “ששש” שוב. אנחנו לא נשתוק.
האתיופית מסיימת ככה:
“אני אוהבת את העבודה כי היא מאלצת אנשים להגיד אמת. מהר. אין מסיכות.”
הספרדייה: “qué fuerte.”
אני: “כן… וזה גם די יפה.”
ואת/ה? אם נשאר לך משהו מהסיפורים האלה, תשמור/י את זה:
גבולות זה סקסי. תקשורת זה סקסי. ומבוכה? מבוכה זה פשוט מוח שמנסה להגן עליך.